הר עם הר לא יפגשו

אמרו חכמינו!

"הר עם הר לא יפגשו, אבל אנחנו הקרייתים ניפגש."  

בקרית- חיים של שנות החמישים כולם הכירו את כולם, כל שנתון הכיר את אלו שנולדו שנתיים, שלש מעל ושנה שנתיים מתחת ,  כולם הכירו זה את זה.

שמות הרחובות נקראו לפי האלף בית, רחוב א' ליד פסי הרכבת וכך לפי הסדר, עד כביש  עכו- חיפה.  מאחר שלא היה יותר מקום, עשו קצת בלגן בקריה שלנו ותקעו כמה רחובות פה ושם.

את החנויות אפשר היה לספור על יד אחת.  בקרית- חיים, עיירה של פועלים, אין ביזנס פרטי !

גני הילדים היו במספר בתים פרטיים ואלו בית הספר, היה ממוקם בבנין "גדול"  בן שתי קומות , ברחוב ד', אשר נקרא "בית הספר לילדי  עובדים" .

בחצר בית הספר בנו כמה צריפים ששמשו כתות לימוד, היו גם שנים שלמדנו בשתי משמרות . 

עקב שקרית חיים הייתה מרובת ילדים, נאלצו לבנות לנו בית-ספר נוסף , היו כיתות שלמדו בהן כ-38  תלמידים . יש לציין שכולם יצאו חכמים, תודות לשיטה שהייתה נהוגה בזמנו "להשאיר כתה",  איש לא התלונן ומי שכן התלונן , הרבה זה לא עזר לו.

בכיתה בה אני למדתי המורה הושיב אותנו לפי סדר שמות משפחה.  במשך שנים ישבתי ליד יוסי פודלוצקי , שנקרא בפינו "פודל" ואילו אני קרבצ'יק מרדכי, תמיד קראו לי מוטק'ה.

כאשר ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הכריז על החלפת שמות המשפחה לשמות עבריים, החלפנו את קרבצ'יק לברק ויוסי החליף את פודלוצקי לפלד.

בסוף שנות הלימודים נפרדו דרכינו, בתום השרות הצבאי הגעתי  עם הכשרת המחנות העולים לקיבוץ הגוברים, שכיום נקרא גדות ואלו יוסי, לאחר תקופת הנח"ל בעין גב הגיע להשלמת קיבוץ

ניר אליהו. שם שהה מספר שנים וכאשר נשמע הקול בארץ, נענה לקריאה, התגייס לצי העברי  ועלה על אונית הנוסעים, "ישראל", בבעלות חברת "צים".

כבוגר בית -הספר המקצועי, מרשת האינטרנשיונל ליידיס גארמנטס וורקרס"  ,"האינטר" בקצור , הצטרף יוסי לצי העברי כ"קדט" ולאחר תקופת שרות עלה בהצטיינות  לדרגת קצין מכונות.  קשר הדוק היה בין יוסי ויורם סטוצ'ינסקי, שניהם למעשה תכננו להצטרף ביחד לצי העברי , אך לרגל בריאותו הכושלת של אביו, יורם נאלץ לדחות את תכניותיו ונשאר בקריה, כ"ילד טוב ירושלים" עזר לאביו ובין היתר עסק בשיפוצים והרכבת דודי שמש.   עם שובו של יוסי ארצה מאחת ההפלגות , פרצה מלחמת סיני.  הפלגת אניות הנוסעים הופסקו, צווי הגיוס החלו לעוף, יוסי ויורם לא חיכו להזמנה, ירדו מיד להתיצב , כמובן שבניר אליהו. חזרו להיות קיבוצניקים מהמנין, הצטרפו ל"מאמץ המלחמתי" ועבדו בכל עבודה שהוטלה עליהם. המלחמה הייתה די קצרה ולאחר השחרור יוסי המשיך בהפלגותיו ויורם חזר לקריה.  לאחר כשנה, יורם הצליח להגשים את חלומו , עלה כ"קדט" על אנית המשא "שומרון". עשה שתי הפלגות, שלשניה מהן, להפתעתו ולשמחתו הצטרף גם חבר ילדותו, צ'יקה / יהושע שופמן. דבר שגרם ליורם להפליג שנית.  בהפלגה הראשונה הבדידות הייתה קשה עבורו, בזמנו החפשי על  ה"שומרון, יורם  ספר את כל דגי הים למיניהם וכן את כל כוכבי השמים והגיע במהירות למסקנה, שהים הוא עבור הדגים ולא עבורו. שוב יורם חזר לקריה, המשיך "לבנות" אותה ויוסי המשיך לעשות חיל בהפלגותיו בקו ישראל -ניו יורק .  באחת ממסעות השייט  המעונגות  יוסי הכיר תיירת אמריקאית צעירה נערת חמד, אישתו לעתיד. לאחר כמה שנות שייט ירד מהים, השתקע בניו יורק, התחתן והקים משפחה, שם נולדו ילדיו ומאז חי באמריקה הגדולה.  

גם יורם עשה חיל בעבודתו, "התעשר" וזכה לקנות קטנוע "ווספה", יד שניה, מדב  [שם משפחה לא זכור] חברם הטוב של צבי רפפורט וחיים בנציוני, מילדי הקריה הראשונים, ילידי שנות העשרים,  שהיה בעל חנות הספורט במרכז המסחרי הענק שהוקם ליד מאפית "האחים פינטל". כן זה המרכז המסחרי הענק שעורר סערה ושכמעט גרם להתמוטטות ה"צרכניה", "סולל בונה" ו"המשביר המרכזי".

כבעל רכב נייד ואמין הצטרף יורם לחברת "דמבו את רשקס" ותרם להקמת מסכי הקולנוע החדשים בקריות ובחיפה, הידועים ברחבם הגדול שכונו אז בשם "שיטת  טו- די – או". 

הקשר ההדוק בין יוסי איירין ויורם לא נותק , לאחר שלוש שנים עם 30 דולר בכיסו, הקצבה ליגלית לתיר ואלף דולר חסכונות שהוברחו  לחו"ל יורם נסע לנסות את מזלו באמריקה.  

בספטמבר 1961 הגיע יורם לניו יורק, יוסי ואיירין קבלו אותו בידיים פתוחות, הוא גר אתם כמה חדשים עד שמצא עבודה, תודות ליוסי שסדר לו עבודה באותו מפעל לממתקים.  יורם והקור הניו   יורקי התמודדו כמעט שנתיים.   הקור לא שינה את דעתו ולא רחש כבוד לקרייתי, במקום להצטייד בבגדי "קוטב הצפון ובאזניות אסקימוסיות", [יורם כבר נשוי בינתיים, אולי הקור גרם לו לכך], תפס שוב את מקל הנדודים ותרמיל הגב, העמיס על גב המכונית שקנה  בכספי ה"ווספה" ושם פעמיו  ל"מערב הפרוע", הוליבוד, לוס אנג'לס.   לשחקן, יורם לא הפך, אך זכה בעסוקו בענף הבניה להכיר ולעבוד עבור מספר שחקני קולנוע בעלי שם "אוטנטי" עולמי ושם מצא את אשרו והקים את משפחתו.            

כשם שהגיע  חג ההודיה האמריקאי (בו נהוג לאכול תרנגול הודי), כן אמירה ואני הגענו לבקור משפחתי בסן דייגו.    מאירה ואני משתדלים לבקר את בתנו רונית ומשפחתה מדי שנה בשנה

חג ההודיה הוא חג משפחתי בו מתכנסת כל המשפחה לחגוג יחד ולהודות לאל הטוב, על כל שנתן.

 בעזרת האל הגדול והטוב, גם יוסי ואיירין הגיעו לרגל החג, אל בנם גרי, שגר בלוס – אנג'לס.

יורם השובב, מתכנן הפתעה ליוסי, היות שלא יודע על הימצאותי בסן-דייגו.

כמה ימים לפני החג, יוסי ואיירין מגיעים אל בנו , מיד יורם יוצר איתו קשר ומשפיע עליו לצאת לטיול גברים לסן –דייגו, מרחק נסיעה של 200 ק"מ .

יום אביבי בסן-דייגו. מסביב גשום ומעונן, החורף בעיצומו ובסן דיגו  השמש זורחת ושולחת קרנים חמות ומלטפות.    אני מקבל טלפון מיורם  "יצאנו לדרך…..  כשנהיה קרובים, תצא ותחכה לנו ליד שער  הכניסה,  אתקשר אתך שנית".   יוסי מרוצה מאד מהטיול, אינו יודע ואינו חושד בשום דבר.      וכך היה! כעבור שעתיים, לפי התכנית,  אני מקבל טלפון נוסף " תחכה ליד השער אנחנו כבר קרובים".   ניווט מושלם בלי טעויות ובירבורים, עוד מעט הם כבר בשער הכניסה ל"קאיוטי – בוש".

יום שלישי, שעת בוקר אני הולך לכוון השער, מלבדי אין איש שעלול יהיה לקלקל את המתיחה!

המרחק לשער אינו גדול,  אני מטייל להנאתי במדרכה הראשית , דבר שלא כל כך מקובל פה. 

 איני חושש מלחשוף את עצמי,  כי אין שום סיכוי, אפילו הקלוש ביותר, שיוסי יזהה אותי.

שלא לומר שגם אני בודאי לא אזהה אותו, כי מאז נפרדו דרכינו, חלפו 53 שנים ארוכות!

מכונית אחת מתקרבת,  השער נפתח אוטומטית, זה לא הם, עוד מכונית מגיעה לשער ואני חושש  … שמא השער ישאר פתוח ויורם לא יעצור לשאול.

כל חששותי מתבדות  מכונית עוצרת לידי ויורם שואל  באנגלית כמובן, ואני באופן טבעי עונה לו בעברית.  יוסי לא שם לב ואינו חושד במאומה. יורם שואל לכתובת ואני מתנדב לעזור, אני נכנס למכונית בכדי להראות להם את הכתובת אותה הם מחפשים!

נוסעים בשכונה מרחק לא גדול כ-200 מטר,.את יורם אני מכיר מפגישתינו הקודמת מלפני שנה, אך יוסי שיושב לידו,אינו חושד עדיין בשום דבר מיוחד.

אם יוסי היה עובר לידי ברחוב, בשום אופן לא הייתי מכיר אותו.

הגענו לביתה  של רונית ,  אני לוחץ על "השלט" ,דלת הגרג' נפתחת .  מאירה אשתי יוצאת לקראתנו

ואנו יוצאים  מהמכונית. היא מציגה את עצמה בפני יוסי ויורם מתחיל את המשחק.

מי אתה ?,  אני מציג את עצמי, שמי מוטק'ה !    מהיכן אתה בארץ ?,     מקרית חיים !   היכן גרת בקריה ?,     ברחוב ד' ! ,  בחייך , מה אתה אומר ,  יוסי עדיין אינו יודע את מי יורם בכלל מחפש ?   מה שם משפחתך ? ,    קרבציק !,   ברגע זה שמענו "צלצול",  האסימון נפל.  יוסי בהלם לא תופס איך הצלחנו לעבוד עליו,  הקץ למתיחות,  אני מושיט יד מחבקת וההתרגשות גועשת. נכנסנו לבית,

מחליפים מבטים וחיבוקים , יוסי זקוק לכוס קפה של לפני התמוטטות ואלו יורם צופה ונהנה, שולף מעטפה עם תמונות , מאלבומו של יוסי. אנו מזהים את הנוער שבתמונות , הלוא הם חברינו לכתה ,  מלפני ששים וכמה שנים.  כלנו קצת רגועים, שותים קפה ונחים קמעה.   לאחר הרגיעה אנו יוצאים לחגוג את פגישתנו, באחד הפארקים .  במרחק לא רב מהבית יש פארק יפהפה עם אגם מים מתוקים הרוחש עופות מים והרבה ברווזים המקבלים את פנינו בשמחה, נראה לי שהם זוכרים אותנו מבקורנו מהשנה שעברה . מסלול הליכה סביב האגם, כנרת קטנה מזכיר את הבית בישראל, אנחנו הולכים במסלול הקצר המקיף את האגם, ובדרך מספרים  ומגלגלים את השנים לאחור, לא השלמנו את הקפת האגם אך הצלחנו להכיר איש את רעהו מחדש. 

בדרכנו חזרה נכנסנו למסעדה מקסיקנית, שזה עתה נפתחה והיחס המיוחד אלינו הורגש בהתענינות המלצרים שהסתובבו וקרקרו סביבינו כל הזמן , ביחוד ששמעו את דיבורינו ולא הבינו באיזה שפה אנחנו מדברים.

ליוסי וליורם יש עוד דרך ארוכה לביתם צריך לסיים את הפגישה .. לחיצות ידיים וחיבוקים .שהכל יהיה בסדר והעיקר בריאות טובה ושנפגש שוב… אולי אפילו בביתי בישראל בגדות  ואז נשלים את ההליכה בהקפת אגם הכנרת שלנו ואולי גם בטיול לאורך הירדן…

תודה ליורם ויוסי שהואילו להגיע ממרחקים ולהתרועע אתנו הרחק הרחק מקרית חיים. 

 

"הר עם הר לא יפגשו, אבל אנחנו החברים הקרייתים ניפגש."                                                                                       

                                                                       מוטקה .